משפחות אמי"צים: בין זיכרון לנוכחות

בכל יום, בכל רגע, כשבע עשרה אלף משפחות בישראל חיות במציאות מורכבת ורגישה. אלו הן משפחות אמי"צים - אלמנים אלמנות עם ילדים יתומים, משפחות צעירות שאיבדו את היקר להן מכל, את אחד ההורים.  בתוך המציאות הזו, עולה שאלה עמוקה ומטלטלת: מי באמת שומר על היתומים? האם זה ההורה שאיננו, מהעולם שמעבר, או ההורה שנשאר כאן בארץ, בבית?

מצד אחד, הרעיון שאבא/אמא ממשיכים לשמור מלמעלה מביא נחמה. מעין אמונה שמחזקת ומעניקה תחושת המשכיות, כאילו הקשר לא נותק לחלוטין. ילדים רבים מוצאים נחמה במחשבה שאבא צופה בהם, גאה בהישגיהם, ומלווה אותם בדרכם, לא באמת מת. זו תחושה שמעניקה כוח להתגבר ולהמשיך הלאה.

מנגד, המציאות היומיומית מציבה אתגרים שכמובן דורשים נוכחות מוחשית. כאן נכנסת לתמונה האמא האלמנה, שנאלצת למלא תפקיד כפול. הוא או היא מתמודדים עם הכאב העצום של האובדן האישי, ובו זמנית נדרשים להיות חזקים עבור ילדיהם. זהו ההורה השורד שמנגב דמעות, מחבק בלילות קשים, ומעודד בימים של שמחה. הוא הנוכחות המתמדת, הקול המרגיע, והיד התומכת.

הדילמה הזו מעוררת רגשות עזים. יש רגעים שבהם הילדים מרגישים שרק אבא יכול להבין אותם באמת, שרק הוא יודע מה הם צריכים. ברגעים כאלה, הכמיהה לנוכחותו הפיזית הופכת כמעט בלתי נסבלת. ומצד שני, יש את הרגעים שבהם החיבוק החם של אמא, המילים המעודדות שלה, והנוכחות היומיומית שלה הם כל מה שנדרש כדי להרגיש בטוחים ואהובים.

הדילמה הולכת ונהיית מורכבת כשנזכרים שההורה שנשאר ניצב בפני אתגר כפוי טובה. מצד אחד, הוא נדרש למלא את החלל הרגשי שנוצר עם אובדן ההורה השני, להבין, . מצד שני, עליו להמשיך ולתפקד כהורה מלא, על כל המשתמע מכך. להזכיר לילדים לכבות אורות, לצחצח שיניים, ולהתכונן לשינה בזמן. לוודא שהשיעורים נעשים ושהילדים מגיעים לבית הספר מוכנים. גם להיות ה"שוטר הרע", להציב גבולות ברורים ולאכוף אותם, וגם לעודד את הילדים לקחת אחריות ולפתח עצמאות.

בעוד שזיכרון של אבא שנפטר יכול להישאר טהור ו"מושלם" בעיני הילדים, אמא אלמנה חייבת להתמודד עם כל ההיבטים של ההורות - גם אלו הפחות נעימים. היא אינה יכולה להרשות לעצמה להיות רק "הטובה", כי אז היא תכשל בתפקידה החשוב ביותר: להכין את ילדיה לחיים. בסופו של דבר, דווקא היכולת של אמא לשלב בין אהבה לגבולות, בין חום לדרישות, היא שמעצבת את ילדיה לאנשים חזקים ועצמאיים. היא מלמדת אותם שאהבה אינה סותרת אחריות, ושדאגה אמיתית כוללת גם הכנה לעולם האמיתי. לכן, כשאנו מדברים על "מי שומר על היתומים", ההורה שבבית הוא זה ששומר במעשים יומיומיים - בחיבוק ובדרישה, באהבה ובהצבת גבולות. הוא זה שנמצא איתם בכל רגע, מתמודד עם כל אתגר, וחווה איתם כל שמחה וכל כאב. הוא המגדלור שמאיר את דרכם בים הסוער של החיים.

ההורה הנשאר הוא הגיבור האמיתי של הסיפור הזה, זה שמוכיח יום אחר יום שאהבה ומסירות יכולות לגבור על כל קושי. הוא מכין את ילדיו לחיים מלאים ועצמאיים, וזוהי אולי המתנה הגדולה ביותר שהורה יכול להעניק. על כך מגיעה לו כל ההערכה, התמיכה והאהבה שאפשר להעניק.