"כשהתאלמנתי בגיל 29 עם ארבעה ילדים - מגיל 7 ועד 7 חודשים, לא ידעתי שזו רק ההתחלה של מאבק בן 24 שנים בהן 'זכיתי' לספוג השפלות מכל כיוון מערכתי וניסיתי להלחם בהן בכלים פשוטים. היום, כשהילדים שלי כבר מבוגרים, אני עדיין כאן - אבל כבר לא בשביל עצמי, וכבר לא בכלים פשוטים. אני נלחמת בשביל כל אלמנה שהיום מתמודדת עם אותה בושה שעברתי, ועם כלים עוצמתיים שרק 24 שנים של נסיון יכלו ללמד אותי בדיוק מה ואיך צריך לשנות. היום אני יודעת שאי אפשר לזייף נסיון חיים עשיר ואי אפשר להחליף מקצועיות שנרכשה בדם, יזע ודמעות. החוק הזה מהפכני בכל קנה מידה והוא החלום שלי - שאף משפחה לא תעבור את מה שעברנו."

"כשהכרתי את מיה לפני שלוש שנים, הבנתי שאני לא רק נכנס לקשר עם אישה מדהימה - אני נכנס למציאות של משפחת אמי"צים. אחרי שנה של הכרות (עברו חמש שנים מהפטירה), התחתנו והיום אני חי את האבסורד הזה מקרוב. המדינה מתיחסת אלי כאילו אני אמור לשאת בנטל הכלכלי של שני ילדים שאינם ילדי הביולוגים, (אני אוהב אותם כילדי). הביטוח הלאומי חושב שברגע שנכנסתי לתמונה, המדינה פטורה מאחריות. זה לא הוגן כלפי - אני לא ידעתי שזוגיות זה חוזה עם המדינה שבו אני נדרש להחליף אותה. וזה לא הוגן כלפי הילדים - הם איבדו את אבא שלהם, והעובדה שיש לאמא בן זוג, לא מחזירה את המשפחה שאבדה. הכי קשה לי לראות את מיה נאבקת עם המערכת כל יום. היא אישה גאה ועצמאית שפתאום הופכת לקבצנית במשרדי הממשלה. הצטרפתי לפורום אמיצים כי הבנתי שזה לא רק המאבק שלה - זה של כולנו. אני רוצה שהילדים האלה יגדלו ויראו שמבוגרים נלחמים על הצדק, לא מקבלים השפלות בשתיקה. המדינה צריכה להבין: משפחה בפרק ב' זה לא פתרון לבעיה - זו ברכה נוספת שלא פוטרת אותה מאחריות."

"הדר היתה חוט השדרה של הבית. למרות שהיתה שמחה ובריאה, נפטרה תוך שלושה שבועות מסיבוך רפואי. נשארתי עם שלושה ילדים מבולבלים ועולמנו התהפך. חשבתי שלפחות המדינה תבין שאני צריך תמיכה - גם כלכלית וגם רגשית. במקום זה התחיל סיוט בירוקרטי שלא נגמר. בתור גבר אני מרגיש כמו חייזר בתוך מערכת זרה. חשבתי שאקבל סיוע מהרשויות, במקום זאת קיבלתי ביקור מהעובדת הסוציאלית שבדקה אותי "אם אני כשיר לגדל את ילדים". חשבתי להשקיע את הכסף המועט שהגיע מביטוח חיים שהיה לנו, אך הרשויות מעדיפות "אפיק שמרני" שמניב כמעט כלום. באתי לרשום את הילד לכיתה א', הייתי צריך להביא תצהיר מעו"ד שאשתי נפטרה.  לא מספיק מה שעברנו - גם המדינה מטילה בי ספק בכל צעד ושעל. על כל נושא אני צריך להלחם. כל טופס זה עוד קרב. אשתי ואני שירתנו את המדינה, שילמנו מסים, וכשהגיע הרגע הקשה ביותר - המדינה פשוט לא שם בשבילך. זה צריך להשתנות."

"לפני קצת יותר משנה התאלמנתי לסרטן. אני מורה ובזמן המחלה קיבלנו המון תמיכה והכלה מכולם סביב. גם במישור הכלכלי היה בסדר יחסית, אמנם ירדתי לחצי משרה אבל קיבלנו גם קצבת נכות וגם אובדן כושר עבודה וגם היה לנו סל שירותים שכלל טיפולים רגשיים בחיות ובמוזיקה לילדים, ופסיכולוגית עבורי. בסך הכל הרגשתי עטופה. כשהסוף היה טרגי ונשארנו לבד, הייתי בטוחה שהמדינה תמשיך לתמוך בי. איך טעיתי. במקום 19,000 ש"ח הכנסות כולל נכות ואובדן כושר עבודה, קיבלתי 4,000 ש"ח קצבת שארים לשלושתנו. הטיפולים הרגשיים נעצרו כי נדרשתי לשלם מכיסי הריק. שבורה ואבודה עם שני יתומים קטנים לא יכולתי לעבוד במשרה מלאה אז פניתי לרווחה לקבל סיוע נוסף, אבל נעניתי בשלילה כי לא עמדתי במבחני הכנסה. העו"סית אמרה לי מפורשות, אין לנו איך לעזור לך.  חוק 'כל אלמנה ויתום' זה לא רק כסף, זה קודם כל כבוד. להיות אזרחים שווים במדינה שלנו.